נאיהסול

שניים היו. חברים לצוות בסיירת — אבל עוד הרבה לפני כן, חברים מנעורים.

הם הכירו כשהיו עוד נערים, לפני שידעו מה זה צבא, מה זה קרב, מה זה אובדן. גדלו באותן החצרות, צחקו את אותם הצחוקים, חלמו את אותם החלומות.

כשהגיע יום הגיוס ידעו — הולכים יחד. לא סתם לאן שהוא. לשם. לסיירת.

עברו את הכל כתף אל כתף. את האימונים שלא נגמרו, את הלילות הקפואים בשטח, את הצחוק שפרץ גם כשלא היה ממה לצחוק. תאומי נפש במדים. אחים שלא דם עשה אותם אחים — אלא דרך.

ואז הגיע הקרב.
נכנסו יחד.
יצא אחד.

"הם היו שניים. אחד חסר…"

השיר הזה הוא לא אלגיה. הוא תפילה. הוא הודיה. תודה על כל רגע שהיה. תפילה על השלום שיבוא. וזיכרון שממאן לתום — כי אהבה כזו לא יודעת להיגמר, היא רק משנה צורה.

נאיה כתבה אותו בשקט, בדמעות, ובאהבה גדולה. מזמור של חיים שנחיו במלואם, של אומץ שלא ייזכר בקבר אלא בלבבות.

כי הם היו שניים. ולעולם יישארו שניים.